אני מסתכל על רשימת ספרי הילדים שאייר אביאל בסיל ואני ואומר לעצמי שזה לא ייאמן שהוא סיים את הלימודים במסלול איור במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר לפני פחות משנתיים. אני מסתכל על רשימת הספרים שהוא עובד עליהם בימים אלו ובכלל מתקשה לקלוט שהוא רק בן 30. ואז אני קורא שוב את הפוסט ומשתאה פעם נוספת מהסיפור האישי שלו, איך הוא הגיע לתחום האיור, ושוב עובר על רשימת הספרים, שהתחילה מפרויקט הגמר שלו.
הנה, הספרים שכבר יצאו לאור: עוג מלך הבשן, נתן אלתרמן, הקיבוץ המאוחד. מנפלאות גן החיות, לאה גולדברג, ספרית הפועלים. לא תשיג אותי, יונה טפר, ספרית הפועלים. הקוף שלוף והקוף בלוף, רוני סומק, כנרת זמורה־ביתן דביר. כן-גורו ולא-גורו, אברהם שלונסקי, ספרית הפועלים. אבא אבא, נירה הראל, כנרת זמורה־ביתן דביר.
והנה הספרים שעומדים לצאת: התנין העצוב והזבוב, דקלה קידר, כנרת זמורה־ביתן דביר. קשקוש, נגה אלגום, עם עובד. נעלי הפלא של רחלי, פניה ברגשטיין, הקיבוץ המאוחד. גור חתול אדם ארוך שיער, אתגר קרת, כנרת זמורה־ביתן דביר. וניל על האף ותות על המצח, מאיר שלו, עם עובד.
״כל החיים שלי ציירתי, מאז שאני זוכר את עצמי, אבל לא הכרתי בכלל את עולם האיור. לא גדלתי בסביבה שידעו בה מה זה שנקר או בצלאל, גם לא חשבתי ללמוד את זה. אני זוכר שהלכתי בפעם הראשונה לתערוכת הבוגרים של שנקר והחדר שהוצג בו האיור העיף אותי. לא נתקלתי בזה מעולם. לא היה לי מחשב בבית, זו הייתה פעם ראשונה שהבנתי מה זה איור. אמרתי אני אנסה, נלך, נראה אם זה מסתדר. בשנה הראשונה ללימודים לא כל כך מצאתי את עצמי, אבל בשנה בשניה כשהצטרפתי למסלול איור הרגשתי שזה המקום בשבילי. יש אנשים שהלימודים היו בעבורם חוויה מסרסת. אני באמת למדתי דברים חדשים. אני מסתכל איפה הייתי קודם ועכשיו זה מקום אחר לגמרי״.
״הסגנון שלי נובע מהקושי הכי גדול שהיה לי בלימודים וזה לצבוע. בלימודים עבדתי רק בשחור לבן, הכי שונה ממה שאני עובד היום, עם צפורן שחורה, קו שחור, בלי צבע. אבל אז קיבלנו תרגיל שהיה צריך להשתמש בכמה סגנונות והתחלתי לעבוד עם גזירי ניר כי אמרו שזה יהיה יותר קל. העבודה עם המחשב היא התקדמות משם, גלגול של הטכניקה ההיא. ככלל אני עובד עם המחשב בצורה מאד מוגבלת. בהתחלה כי זה מה שידעתי, היום אני שם לעצמי גבולו: הסקיצות תמיד ידניות, אני לא ניגש למחשב עד שאין לי את האיור גמור בעיפרון. אז אני סורק, עובד על הפאלטה של הצבעים, גוזר את הצורות כאילו אני עובד עם הנייר ומלביש על כל האובייקטים, מתחיל לבדוק איך הצבעוניות עובדת.
״אני מניח שמבחוץ הטכניקה שלי יכולה להצטייר כעבודה מובהקת עם מחשב, אבל אני מסתכל עליה כעוד טכניקה שרכשתי. המחשב שיש לי היום זה המחשב הראשון שהיה לי מעולם וגם אותו קניתי רק לפני שלוש שנים. יכול להיות שאם צבעי מים היו תופסים אותי בזמן הלימודים לא היה לי מחשב היום. אני גם נורא מוגבל בו. אני לא יכול לעשות כל דבר במחשב״.
״אני מנסה שלא להעמיס, לחשוב פשוט. הדבר המהותי אצלי הוא הצבע, הסידור של הצבעים ביחד, לכן אני לא מוצא סיבה או צורך לשלב באיורים שלי טקסטורות. זה באמת בא ממגזרות הנייר, זו אותה טכניקה מבחינת חשיבה. גם שם אגב הייתי מצייר בעיפרון, גוזר את הצבעים. פשוט נשארתי עם זה. אני גם לא רוצה ליפול לפיתוי של המחשב, לא מתיימר לחקות טכניקות ידניות, זה לא העניין פה. בסופו של דבר אם הסיפור עובד זה לא משנה איך עשית את זה. זה לא נכנס לי אפילו לתודעה. סוג האיור הזה הוא הכי נגיש בשבילי, אם משהו אחר היה נגיש הייתי עושה אותו״.
למה ספרי ילדים?
״ככה יצא. אני יכול להגיד שכמו שנפל האסימון על מקצוע האיור ככה גם נפל אסימון קטן יותר על עולם ספרי הילדים. בעבודה על עוג מלך הבשן הסתדר לי משהו, הרגשתי בבית. כשסיימתי אותו אמרתי שאני אעשה כל מה שאני יכול כדי לאייר ספר ילדים שייצא לשוק. עשיתי עוד דברים, לעבוד על אפליקציה, איור לפסטיבל הפסנתר, אבל יש משהו בספרי ילדים שזה איור פרופר, אני לא יודע איך להסביר את זה. טיפה טקסט, הרבה דף לבן, הכל נורא פתוח, אני יכול לעשות מה שבא לי בגבולות הצנזורה והטקסט. זהו – הרבה דף לבן, הרבה ספייס״.
״ממוצע העבודה שלי על ספר, מרגע שאני מתחיל לעבוד עד שאני שולח את האיורים הסופיים, הוא ארבעה־חמישה חודשים. המחשב הוא פקטור רציני בכמות הספרים שאני מאייר. לא הייתי מסוגל לעשות את מה שאני עושה באותו קצב בלי המחשב. זה מהותי בכל הקשור לדדליינים. אני לא בטוח שהייתי מספיק לעמוד בקצב אם היה מדובר בטכניקה ידנית.
״אחרי שגמרתי ללמוד נורא היה לי חשוב כל עוד אני צעיר ובלי ילדים להמשיך את שוונג הסטודנט ולעבוד יומם ולילה, לתת פוש ולהמשיך עם הספרים. כלכלית זה לא משתלם, אני עובד על הרבה ספרים אבל קשה לבנות רק על זה, לחיות על זה. זה בלתי אפשרי. שבועיים עבודה על דמויות לאפליקציה זה אותו סכום כמו עבודה על ספר במשך כמה חודשים. אבל זה מחושב, זה מה שאני הכי רוצה, עכשיו אני מגיע לקו התפר שבו אני צריך להחליט איך אני ממשיך״.
״את המייל הראשון שלי פתחתי בגיל 26 בזמן הלימודים, לא היה לי עד אז. פייסבוק פתח לי חבר במהלך הלימודים ולא השתמשתי בו עד סוף הלימודים. הייתה לי פוביה דיגיטלית. כשסיימתי את הלימודים, קצת בדחיפה של חברים, הבנתי שכדאי להעלות עבודות לרשת, להזיז דברים. ראיתי שמעבר לפידבק המיידי של הלייק, יש אנשים שממש עוצרים ומגיבים וזה היה מדהים בעיני. מאיירים ככלל, ואני יודע על עצמי, מאד קשה להם עם אנשים. אני הולך לאיבוד במקום גדול עם הרבה אנשים. הייתי רגיל לעבוד בחדר לבד ורק אמא שלי רואה את מה שאני עושה, וברור שהיא אוהבת, זו לא חוכמה, ופתאום סוג של פידבק שלא הכרתי. זה מקום חדש לשמוע עוד אנשים שיעריכו, שיגידו, שיכירו, וגם הרבה הצעות מגיעות מזה. יש הרבה הזדמנויות שהגיעו מפייסבוק וזה משהו שלא חשבתי עליו, לא הבנתי כמה פוטנציאל יש בזה. עכשיו אני מחזיק פייסבוק, פליקר, אינסטגרם, פתחתי אתר״.
״סופרים רבים שעבדתי איתם נורא מקנאים במאיירים. אין מה לעשות, זה דברים יפים, זה נורא קסום מהצד, אבל כשאתה מאייר לבד בחדר אתה לא מרגיש את זה כל כך. החשיפה הזו נותנת לך פוש שגורם לך להתעלם מהצד האפור הכלכלי העגום של המקצוע. אם אני הייתי רואה את זה רץ מולי בפייסבוק ובכל מיני אתרים הייתי אומר וואוו, מגניב, אולי אני אלך ללמוד את זה…״.
פוסט זה פורסם כחלק מהמחקר לקראת התערוכה אומת האיור שעתידה להתקיים בבית האמנים בתל אביב בשנת 2014. בלינק אפשר למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה בנושא.
The post איור עכשיו. מפגש 19: אביאל בסיל appeared first on מגזין פורטפוליו.